"ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית": מגמות חברתיות במהלך שישים שנות קיומה של מדינת ישראל, והצעת זווית נורמטיבית לבחינת אלמנטים חיוניים בהגדרתה של המדינה כיהודית וכדמוקרטית.

פרופ' משה הלברטל, חבר סגל במכון מנדל למנהיגות, הרצה על השאלה "מהי מדינה יהודית-דמוקרטית", במסגרת סמינר לחברי ההנהלה של התאחדות מרכזים קהילתיים יהודיים בצפון אמריקה (JCCA).

חברי הנהלת ארגון ה JCCA, מנכ"לים ונשיאים של המרכזים הקהילתיים היהודיים בארצות-הברית ובקנדה, וכן נשיא הארגון אלן פינקלשטיין וסגן הנשיא אלן מן, הגיעו לסמינר מנהיגות שנערך במכון מנדל למנהיגות בירושלים. בסמינר פגשו המבקרים חברי סגל, עמיתים ובוגרים של המכון, ולמדו מקרוב על עבודת קרן מנדל בישראל ועל הפעילויות שבמסגרתן עוסקים באתגרים המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית ובקהילות היהודיות בעולם.

שיאו של הביקור במכון מנדל למנהיגות היה הרצאה מרתקת שנשא פרופ' משה הלברטל, חבר סגל המכון, שכותרתה "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בהרצאה ניתח פרופ' הלברטל מגמות חברתיות, דתיות, אתניות ופוליטיות במהלך שישים שנות קיומה של מדינת ישראל, והציע זווית נורמטיבית לבחינת אלמנטים חיוניים בהגדרתה של המדינה כיהודית וכדמוקרטית.

חמישה שבטים
פרופ' הלברטל הציג חלוקה של אוכלוסיית ישראל לחמישה "שבטים" ותיאר את השינויים המשמעותיים שעברו קבוצות אלה מאז קום המדינה.

המגזר החרדי - שבמקור ראה את עצמו כאלמנט זר הגולה בישראל - עבר שינוי של אינטגרציה הדרגתית, על אף היותו מיעוט בחברה הישראלית. החרדים, שעודם שומרים על מאפייני תת-התרבות שלהם, מעורבים יותר ויותר בחברה הישראלית הכללית ומשפיעים בזירה הפוליטית. ביטוי אחד להתפתחות זו הוא היות המדינה מעין "מחותן" - תהליך שהמדינה אימצה בו את תפקיד  החותן שתומך במחותניו המקדישים עצמם ללימוד תורה. לימוד תורה במשרה מלאה הפך לפיכך לנורמה בקרב צעירים חרדים.

בצד השני של הקשת, אמר פרופ' הלברטל, קמו קבוצות חילוניות המתנגדות לממסד החרדי, שזכו להישגים בבחירות הקודמות. אנשים אלה, המכונים לעתים גם "תושבי מדינת תל-אביב", מעוניינים בחופש מדת בישראל. סיסמאות הבחירות שלהם, בדומה לאלה של המגזר החרדי, מתמקדות פעמים רבות ב"אחר".

עולים מחבר המדינות, שהם 20% מכלל האוכלוסייה ו-27% מהחיילים הקרביים, נחשבים לקבוצה חזקה ומשכילה. מבחינה פוליטית הם בעלי נטיות ימניות ולאומיות. הם חילונים ותומכים בהפרדת הדת מהמדינה. אחד הנושאים בראש האג'נדה שלהם הוא מיסוד הנישואין האזרחיים, כדי לאפשר לזוגות מעורבים להינשא.

הכוח המתון בקרב קהילות מסורתיות, כגון הציונות הדתית והמזרחיים, המהווים השבט הרביעי, שימש בעבר גשר בין החילונים לבין החרדים, אך נחלש כתוצאה מהתזוזה ימינה בקרב ציונים דתיים ומההזדהות הגוברת עם העולם החרדי בקרב מצביעי ש"ס.

לבסוף עמד הלברטל על השינוי במודעות בקרב ערביי ישראל, בייחוד בקרב המנהיגות. עד לפני 20 שנה תפסו רבים מערביי ישראל את עצמם כמיעוט מופלה, כיום נוטים רבים יותר לדחות את התפיסה של מדינת לאום (יהודית) ורואים עצמם כ"מיעוט תחת כיבוש".
שינויים מתרחשים גם בעמדות יהודי התפוצות ביחס למרכזיותה של מדינת ישראל, אמר פרופ' הלברטל, והם משקפים קונפליקט בסוגיות שנויות במחלוקת (כגון "מיהו יהודי") ותשומת לב גוברת לצרכים מקומיים.

בסיכום הניתוח התיאורי שלו ציין הלברטל כי קרוב ל-30% מאוכלוסיית ישראל - החרדים והערבים - מסרבים לראות בישראל מדינה יהודית-דמוקרטית. בעבור הראשונים המדינה יהודית ללא דמוקרטיה, ובעבור האחרונים -  ישראל צריכה להיות דמוקרטיה אבל לא יהודית. 70% האחרים המקבלים את הנוסחה היהודית-דמוקרטית מחויבים לבחון היטב מה משמעות ההגדרה ולנסח אותה בצורת חוזה חברתי.

מהי מדינה יהודית דמוקרטית?
פרופ' הלברטל הציג ארבעה ממדים של מדינת ישראל כמדינה יהודית:

ציונות, כביטוי שאיפת העם היהודי לקבל אחריות על עתידו הפוליטי, האינטרסים שלו ופעולותיו-  הכוונה לריבונות – פירושה שלישראל, כאחראית לרווחתו של העם היהודי בעולם, צריכים להיות האמצעים להגן על העם היהודי ועל האינטרסים הפוליטיים שלו.

חוק השבות, שהוא תמצית קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מבטיח ליהודים בעולם את הזכות האוטומטית לאזרחות. זוהי פעולה מתקנת ולא אפליה, אמר פרופ' הלברטל – וציין שאף הוא, מתוך תפיסה דומה, היה תומך "בחוק השבות" של פלסטינים למדינה הפלסטינית.

שני הממדים האחרים הם סמלים ציבוריים - לוח השנה היהודי, הדגל, השפה העברית והסמלים הלאומיים (המנורה, מגן דוד) - ומערכת החינוך הציבורית שמחזקת מסורות ומנהגים יהודיים. לדעתו יש להגביל את "יהודיותה" של המדינה לארבעה ממדים אלה.

כדמוקרטיה, יש לאפשר ליהודים להחליט כיצד ברצונם לקיים אורח חיים יהודי. חקיקה דתית נוספת עלולה רק להגביר התנגדות, ניכור, ושנאה כלפי היהדות. על ישראל לשקף את ריבוי הזרמים ביהדות (אורתודוקסי, רפורמי, קונסרווטיבי וחילוני) ולאמץ אותם, וכן להרחיק מהמחוקק את הוויכוח התרבותי על הזהות העתידית, ולמקם את הדיון בזירה האינטלקטואלית והתרבותית. בה בעת, האזרחים הלא-יהודים זכאים ליהנות מזכויות שוות ומדמוקרטיה. אף שהאתוס השיוויוני קיים להלכה, למעשה אין ערביי ישראל נהנים מהזדמנויות שוות - בחינוך, בתעסוקה, בקניית אדמות, במגורים וכו'. יש להבטיח את קיום השיוויון כדי למנוע מהמרקם השביר של דו-קיום להיקרע לגזרים.

ישראל היא חברה דינאמית שנתונה לשינויים מתמידים, סיכם פרופ' הלברטל. אם יגדירו מה מרכיב מדינה דמוקרטית ויהודית, יוכלו 70% מאזרחיה להתאחד סביב קונצנזוס: פחות חקיקה דתית, אבל יותר חינוך יהודי; ביטוי בולט יותר של מדינה יהודית, הכוללת מיעוטים לא-יהודים והוגנת כלפיהם. יתר על כן, אל למערכות המדינה להגדיר לאזרחיה את תוכנה של היהדות. המדינה צריכה להגדיר מיהו יהודי - ולא בגלל מטרות הלכתיות אלא במסגרת חוק השבות – כדי להגדיר את עצמה כחוף מבטחים ליהודים, ועליה לקחת בחשבון גורמים כגון רדיפה, סולידריות, וגורל משותף של האדם היהודי.

משתתפי הסמינר, חברי הנהלת ארגון המרכזים הקהילתיים בצפון-אמריקה, סברו שהניתוח של פרופ' הלברטל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נתן בידם כלים נוספים לבחון את האנשים, המקומות והסוגיות שהם פגשו במהלך ביקורם בישראל.

לצפייה בהרצאתו של פרופ' הלברטל לחצו כאן