כתבת "הארץ" איילת דקל פוגשת את עמיחי לאו-לביא המשתתף בתכנית עמיתי ירושלים

"קריאת תורה היא קריעת ים סוף" אומר עמיחי לאו-לביא, שנע בחופשיות בין השיח הקצבי של ההיפ-הופ והפרסום, לבין ציטוטים תנ"כיים והרהורים אקדמיים, בדברו על הפרויקט הנוכחי שלו: למצוא דרך לקשור ישראלים לטקסטים של התנ"ך. "הייתי צריך לעסוק בפרסום", הוא אומר, "אבל הלקוחות שלי לא קונים משהו – הם מקבלים משהו."

לאו-לביא (אחיינו של הרב הראשי לשעבר הרב ישראל לאו, ובנו של הדיפלומט לשעבר נפתלי לביא) המשלב בין לימודי יהדות לבין לימודי קולנוע ויזמות, מסתייג מהגדרות קלות. את חינוכו קיבל בישיבת הר עציון ובמכון שלום הרטמן, וכיום הוא קורא תיגר על הסטטוס קוו של האורתודוקסיה כשהוא מעלה על נס את "מסורת סיפור הסיפורים העתיקה והמתמשכת ביותר": קריאת פרשת השבוע בחומש.

על-מנת להציל טקס שהפך, לדבריו, "כל-כך משעמם שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו," באמצעות מוסיקה, שיתוף הקהל והופעות, השיטה של לאו-לביא – סת"ם* – סיפור תורה מחזה/סיפור סיפורי התורה (Storah Telling, בשמה האנגלי), מחייה את התפקיד העתיק של ה"מתורגמן" בבית-הכנסת, "תרגום" הטקסט לשפה של ימינו. למרות שלאו-לביא הצליח להתגבר על אדישותם של יהודי ארצות-הברית (אחת מהדמויות הידועות שלו היא הרבנית הדסה גרוס, שאותה גילם באין-ספור התכנסויות ברחבי צפון-אמריקה), לאו-לביא יודע שאי אפשר פשוט לשכפל את התוכנית שלו בישראל. "צפויה לי שנה של ניסוי," הוא אומר. "עדיין אין לי תשובה".

בעוד שיהודי אמריקה עשויים להזדקק לתרגום לאנגלית על מנת להתחבר טוב יותר לעברית המקראית, מבין לאו-לביא שבישראל "העברית זורמת באוזן, וה"תרגום" צריך להיות לרובד עמוק יותר." מכשול נוסף, רציני יותר, הוא אולי האנטגוניזם שחשים, לדעתו, יהודים חילוניים כלפי הממסד הדתי. שלא כמו מקביליהם בארצות-הברית, רוב הישראלים הלא-דתיים לא באים לתפילות שבועיות או אפילו משתייכים לקהילה דתית כלשהי.

"עזרא ונחמיה המציאו מנהג שבו מספרים סיפור, הם באו לציבור, והציגו את קריאת התורה בימי שוק," הוא אומר, ושואל, "איפה כיכר השוק של ימינו? איפה נוהגים אנשים להתאסף? האם זה אתר יו-טיוב?"

כדי לקרוא את המאמר בשלמותו, הקליקו על הקישורית הבאה:
http://my.mli.org.il/mli_pdf/amichai_lau_lavie_haaretz_oct_2008_heb.pdf


*שמה של התכנית בעברית הוא זמני