הדיונים בערכי היסוד "חירות" ו- "שוויון" התנהלו במחזור הראשון של קבוצת המנהיגות הבאר-שבעית על מי מנוחות במרכז מנדל למנהיגות בנגב.
ואולם הנושא "אחווה", בין אם תופסים אותו כערך ובין אם תופסים אותו כמחוז חפצם של הלבבות, לובן במסגרת המנדלית האופיינית: רטריט (מיסגר) בן יומיים בחאן בארותיים היפהפה והמבודד, הסמוך לניצנה.
לא קל לתעד רטריט או לתת לקורא שאינו מצוי בהכשרת מנהיגות את טעמו המיוחד של מפגש, שבו מתקלף האדם ממסכות מסויימות המאפיינות אותו בחיי היום-יום ונפגש, בראש ובראשונה, עם עצמו.
שאלות רבות עולות נוכח רטריט שכזה: מה מקומו של המשחק בחיינו ובאיזו מידה ראוי לחקור אותו, משל היה פיסת מציאות לכל דבר? מה ניתן ללמוד מתוך ולנוכח חוויה רגשית?
במהלך הרטריט התנסו המשתתפים במספר תרגילים שחייבו אותם לחקור שאלות אישיות וקבוצתיות. למשל- הקבוצה מקבלת חישוק פלסטיק שמשקלו קל מאוד. המשימה שלה נראית פשוטה להפליא: תוך כדי נגיעה משותפת בקצות האצבע בדפנות החישוק, נדרשת הקבוצה להורידו לאדמה בזהירות (שלא ייפול חלילה). המפליא במשימה הזאת הוא כמות הזמן ומספר הנסיונות שצריכה קבוצה על מנת להשלים בהצלחה את המשימה. גם תרגיל כזה, פשוט ככל שיהיה, מעורר שאלות נוקבות: שמא מימוש המשימה הקבוצתית מחייבת איזו שהיא הנמכת קומה אישית?
טלו שורה של תרגילים מעין אלה. בצעו אותם בפינה קסומה בירכתי המדבר. טוו שקיעה מרהיבה אשר צופים בה ממרומי גבעה ברוכת שקט והדר, התעוררו אל הזריחה ואל המרחב. לגמו תה ריחני ושובו ומלאו את כוסכם כאוות נפשכם. נדמה שגם ציניקנים מושבעים יתקשו בנסיבות כאלה שלא לבחון את עצמם באור אחר, שונה כל כך מן האור שבו אנו רגילים לפעול בשגרת חיינו הנחפזת. האם מצמיח רטריט כזה גם אחווה בפועל, לצד התובנות האישיות? לא הנחתומים יעידו על עיסתם. הלב מבקש להאמין שכן, אולם לא אחת, גם ברטריט הזה, נוכחנו בקוצר רוחו של הלב.